"כמה זה כואב לסמית'. היא עשתה כזאת עבודה השנה והגיע עם הר של ציפיות. מדליית הכסף הזאת, אין בה שום דבר מאושר...בשביל סמית'"
כך תיאר השבוע גיא ברנע, פרשן השחייה של ערוץ הספורט את תחושת האכזבה של השחיינית האמריקנית רייגן סמית בסיום גמר 100 מ' גב.
סמית', שיאנית העולם במשחה, הגיעה במקום השני, אחרי האוסטרלית קיילי מקיואן, שנגעה בקיר 0.33 שניות קצרות וכואבות לפניה.
גיא, למה לבאס ככה את את סמית', שהרגע זכתה במדליית כסף אולימפית???
ברנע, שחיין אולימפי בעצמו, מבין דבר או שניים על ספורט ונפשו של הספורטאי התחרותי.
דבריו מבטאים תופעה שאפשר לקרוא לה, פרדוקס הפודיום, לפיה, למרות הישגיהם הטובים יותר, זוכי מדליות הכסף באולימפיאדה נראים פחות מאושרים מזוכי הארד.
במחקר משנת 2021 שבו השתמשו בבינה מלאכותית כדי לנתח תנועות שרירים והבעות פנים של מאות תמונות של ספורטאים אולימפיים נמצא שעבור זוכי מדליית הכסף, מרחק נגיעה מהזהב הוא מקור לאכזבה, בעוד שלזוכי מדליית הארד, עצם המקום על הפודיום עשוי להיות מקור לאושר.
"חשיבה נגדית" ורגשות מעורבים
ההתמודדות עם אכזבה ממדליית כסף נובעת מתופעה פסיכולוגית המכונה "חשיבה נגדית" (Counterfactual Thinking). זוהי הנטייה האנושית לדמיין תרחישים חלופיים, יעני, מה היה יכול לקרות אם דברים היו מתרחשים אחרת.
כשמדובר בספורטאים זוכי מדליות כסף, הם נוטים לחשוב "אם רק הייתי עושה כך וכך, הייתי יכול לזכות בזהב". התחושה שהזכייה בזהב הייתה בהישג יד רק מעצימה את רגשות ההחמצה והאכזבה.
מיקיילה מארוני, מתעמלת אמריקנית, חוותה את זה בלונדון 2012, כשהפרצוף המבואס שלה על הפודיום הפך ויראלי, ואפילו זכה לשחזור יחד עם נשיא ארה"ב ברק אובמה. היא סיפרה שתחושת ההחמצה הדירה שינה מעיניה ורדפה אותה במשך ימים מכיוון שהיא שיחזרה שוב ושוב את הנפילה שעלתה לה בזהב.
מלכודת ההשוואות
מחקרים מראים שהשוואות כלפי מעלה – למשל, כשמדליסט כסף משווה את עצמו לזוכה בזהב – יכולות להוביל לאי שביעות רצון ותחושת נחיתות. ההשוואות האלה מדגישות את הפער הקטן שבין זכייה בזהב לבין המקום השני.
מנגד, השוואות כלפי מטה – כמו אלה של מדליסטים ארד שמשווים את עצמם למי שלא זכו לעלות על הפודיום – גורמות לרגשות סיפוק ואפילו אושר.
תחשבו על ההישגים של ענבר לניר ופיטר פאלצ'יק - פיטר השיג ארד בזכות ניצחון בקרב, וענבר זכתה בכסף בגלל הפסד בקרב. אפילו המסגור כזה של ההישג יכול להעכיר או להעצים את התחושות של כל אחד מהם, ואולי, גם של הקהל בבית שהיה דבוק במתח למסך.
כגודל הציפיות
ציפיות אישיות ותפיסות של הצלחה משפיעות גם הן על התחושה של הספורטאי בסוף התחרות.
מדליסטים כסף שציפו לזכות בזהב, כמו רייגן סמית' ב-100 מ' גב, היו פחות מאושרים ויותר מאוכזבים, כי הציפיות המוקדמות שלהם היו גבוהות יותר מזוכי הארד.
לעומת זאת, ספורטאים שסיימו במקום גבוה יותר ממה שציפו חייכו יותר, ללא קשר למדלייה שעל צווארם.
מעבר לספורט: השלכות לחיי היומיום
התופעה הזו אינה ייחודית לספורטאים. היא משקפת התנהגות אנושית רחבה יותר, שבה אנשים מתמודדים עם הצלחה ואכזבה על פי האופן שבו הם משווים את עצמם לאחרים ולפי הציפיות שהציבו לעצמם.
רובנו עוסקים במחשבות של "מקום שני" ומשווים את עצמינו לאחרים, מה שיכול להגביר או להפחית את מידת האושר שלנו.
במחקר על הקשר בין רמת ההכנסה ומידת האושר, מצאו שאנשים עשויים להרגיש יותר מאושרים ומצליחים כשהם מרוויחים יותר מחבריהם או מהקולגות בעבודה, (וגם מהבעל של גיסתם :)) גם אם ההכנסה האישית שלהם לא גבוהה.
למעשה, גם אם הכנסתם האישית גבוהה, ההשוואה כלפי מעלה לאנשים שמרוויחים יותר מהם עשויה להוביל לתחושת אי-סיפוק.
מה שאולי מסביר את העובדה שיש המון מיליונרים לא מאושרים.
ניואנס, כי לא כולם יכולים להיות מספר 1
1. זה טבעי ואנושי שספורטאי פייבוריט שעשה קמפיין אולימפיאדה מצויין יתבאס שלא זכה בזהב. אני לא אומרת שהוא, או אתם, צריכים לכוון נמוך ולשמוח מתוצאה שאינה עומדת בציפיות.
2. אל תבלבלו בין "הודיה" להשוואה כלפי מטה. זה לא אותו דבר. אפשר להיות בהודיה על הדברים הטובים שיש לנו בחיים לעומת אנשים אחרים, ועדיין להסתכל למעלה ולראות את האפשרויות הרבות להשתפר, להתקדם, ולהצטיין.
3. זה בסדר גמור להשוות את עצמינו ליריבים שלנו על המגרש, לקבל מהם השראה להיות טובים יותר, ולראות איך אנחנו יכולים להשיג יתרון תחרותי.
אבל חשוב שהתחרותיות, האכזבה, והבאסה, יישארו בין כתלי אולם הספורט ולא ישפיעו לרעה על החיים האישיים ותחושת הערך העצמי.
השורה התחתונה: האושר הוא עניין יחסי. בפעם הבאה שתרגישו כמו "מדליסט כסף" בחיים, זכרו: לפעמים, להיות שני זה גם הישג מדהים. ואולי, רק אולי, כדאי לחגוג את זה במקום להתבאס?
Comments